אשכנזי ואח' נ' רויאל קונקשן בע"מ ואח'

פסק דין

הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

התובעים הינם בני זוג נשוי, אשר בבעלותם הייתה יחידת נופש (להלן:" יחידת הנופש"). את היחידה רכשו מחברת "חוג נתיבי החופש". הנתבעת 1, חברת רויאל קונקשן בע"מ, עסקה בזמנו בשיווק ומכירת יחידות נופש, והיתה בבעלותו ובניהולו של מר אבירם רוזנברג, הנתבע2.נתבעות נוספות הן חב' ריאלטי ייזום פרויקטים בע"מ (הנתבעת 3, להלן:"ריאלטי"); ונתבעות 4-7, שהינן חברות קשורות לריאלטי ויחדיו נמנות על "קבוצת ריאלטי" – קבוצה שהתיימרה לספק פתרונות פיננסיים לבעלי יחידות נופש. נתבע 8, מר אהרון (רוני) פרל (להלן: "פרל") הינו מייסדה ובעליה של קבוצת ריאלטי; הנתבעת 9, הגב' לימור עינת (להלן:" הנתבעת") הינה גרושתו של פרל והייתה רשומה בזמנו רשומה כבעלת המניות ומנהלת של הנתבעות 3, 4 ו-6. יש לציין כי לימים הוגש כתב אישום כנגד פרל, בגין פעילותו בריאליטי (ראו ת.פ. 4072/09, להלן: "התיק הפלילי"). פרל הורשע בדין, לאחר הודאתו בחלק מהאשמות שיוחסו לו, בין היתר, רישום כוזב במסמכי תאגיד, איסור הלבנת הון, עבירות של גניבה בידי מורשה, הוצאת המחאות ללא כיסוי, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. פרל מרצה כיום עונש מאסר בפועל. עוד יש לציין כי בתיק שלפנינו ניתן ביום 7/12/09 פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים 1-8, על מלוא סכום התביעה. כך שלמעשה התביעה שבפנינו התבררה אך ורק כנגד הנתבעת.

התובעים רכשו בשנת 2006 יחידת נופש בתאילנד מחברת "חוג נתיבי חופש" ולא שבעו נחת מהרכוש שברשותם. יש להזכיר כי בעלי יחידות נופש מחויבים בתשלומים שנתיים והתובעים חיפשו דרך, לטענתם , להשתחרר מיחידת הנופש. דמי האחזקה השנתיים של היחידה היו בגובה 390 $ לשנה. במסגרת חיפושיהם לרוכש ליחידת הנופש, נוצר קשר בינם לבין הנתבעת 1, בעקבות מפגש זה נקשר הסכם בין הצדדים מכוחו התחייבו התובעים לשלם לנתבעת 1 סך של 30,000 ₪. עסקה זו, שנכרתה ביום 25/6/06, גררה אחריה עסקאות פיננסיות נוספות עם הנתבעות 3-7 או מי מהן (ראו באריכות סעיפים 8-35 לכתב התביעה). בתמצית, בעסקאות אלו התחייבה קבוצת ריאלטי לטפל במכר יחידת הנופש; התחייבות זו היתה מותנית בביצוע השקעות מצד התובעים בקבוצת ריאלטי; קבוצת ריאלטי התחייבה להשיב את ההשקעות בתשלומים חודשיים נושאי תשואה מוסכמת, לפרק זמן מוגדר (תחילה שש שנים, לאחר מכן קוצר מועד זה); להבטחת ההחזרים של ההשקעה העניקה קבוצת ריאלטי לתובעים בטחונות שונים, ובינהם רישום התובעים כמוטבים בפוליסת ביטוח החיים של פרל והנתבעת; רישום ברשם המשכונות; כתב ערבות של פרל; חברות זוגית במועדון ספא ; שיק על סך 287,500 ₪ בחתימת ידה של הנתבעת, ראו נספחים ד' וט' לתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובעים. סך הכל שילמו התובעים לקבוצת ריאלטי סך של 719,506 ₪ . בסעיף 33 לכתב תביעתם טוענים התובעים כי עד ליום הגשת התביעה קיבלו החזרים בסך של 80,925 ₪ בלבד, לכן יתרת הסכומים ששולמו לקבוצת ריאלטי בתוספת הוצאות נוספות (ראו סעיף 54 לכתב התביעה), הם הנתבעים במסגרת התביעה שבפניי. סכום התביעה עומד על סך של 769,510 ₪, וכעת נותרת לבירור שאלת היריבות מול הנתבעת, היות וכאמור התביעה כנגד כל יתר הנתבעים התקבלה.

טענות התובעים במישור היחסים עם הנתבעת

התובעים טוענים כי הנתבעת היא בעלת המניות והמנהלת הרשומה של הנתבעות 3,4 ו-6. התובעים טוענים כי הנתבעת שימשה כאשת הכספים של ריאלטי, יו"ר הדירקטוריון, והאחראית הישירה לניהול ההלוואות מהשוק האפור, הלוואות שכנגדן אף שיעבדה את דירתה (עדותה בעמ' 15 שו' 32). התובעים טוענים כי הנתבעת היתה פעילה בניהול קבוצת ריאלטי, והא ראיה השיקים שחתמה עליהם ושיעבוד הבטחונות, כולל פוליסת ביטוח החיים. בפן המשפטי טוענים התובעים כי למצער מדובר בעצימת עיניים של הנתבעת השקולה למודעות שכן אחריות דירקטורים בחקיקה ובפסיקה הינה רחבה, ובמיוחד דברים אמורים לגבי תיקון סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש] , התשמ"ג – 1983 . עוד טוענים התובעים, כי הנתבעת מתוקף תפקידה כנושאת משרה הייתה חייבת בחובת זהירות כלפי החברה וכלפי לקוחותיה כנדרש בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח – 1968. הנתבעת לא פעלה בהתאם לדרכי הזהירות העסקיים ולו הבסיסיים ביותר. עוד טוענים התובעים כי חתימתה של הנתבעת על גבי שיקים שבחזקתם מקימים אף הם עילת תביעה ישירה. לעניין הצהרת הנתבעת לפיה לא קיבלה משכורת מקבוצת ריאלטי משיבים התובעים ומציינים כי ההכנסות זרמו לסטודיו לבלט שבניהולה של הנתבעת ולכן אין ספק כי הניבה טובות הנאה מכך ועשתה עושר ולא במשפט, נהגה בחוסר תום לב והפרה את החוזים שבין התובעים לבין הנתבעים.

טענות הנתבעת

הנתבעת הגישה כתב הגנה ותצהיר (נ/1) וטענותיה קצרות ופשוטות בתכלית- לטענתה, היא לא כיהנה ולא מכהנת כדירקטורית פעילה בקבוצת ריאלטי, היא לא הייתה מעורבת כלל בעסקי החברה ובניהולה, רישום החברה על שמה נעשה לבקשת פרל, אשר לו הייתה נשואה במשך 7 שנים. הנתבעת מציינת כי לה ולפרל שני ילדים משותפים, והם התגרשו ביום 15/1/09. הנתבעת טוענת כי בעת שנרשמה חברת ריאלטי נערך הסכם נאמנות בינה ובין פרל, הסכם מיום 27/10/04 המעגן בתוכו את הקביעה כי לנתבעת אין כל אחריות בנוגע לעסקי החברה (צורף כנספח ב' 1-2 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת). הנתבעת מציינת שביום 9/3/09 הודע לרשם החברות על העברת המניות בריאלטי (נספח א' לתצהיר גילוי המסמכים).

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי פרל היה הרוח החיה בחברה, הוא זה שניהל אותה בפועל וביצע את כל הפעולות בה שלא בידיעתה ולא בהסכמתה, כך גם לעניין חתימה על שיקים בשמה. הנתבעת מציינת כי מעולם לא עבדה בריאלטי, לא ניהלה משא ומתן עם מי מהלקוחות ולא התחייבה לתת החזרים ו/או לתת ערבות אישית כלשהי. הנתבעת מציינת כי מעדויות התובעים עולה כי אכן הם מעולם לא ראו את הנתבעת ולא הייתה לה כל מעורבות בעסקה (התובע בעמ' 8 שו' 14; התובעת בעמ' 10 שו' 5).

הנתבעת מציינת כי במשך כל השנים עבדה כמורה לבלט ביישוב רעות וזהו עיסוקה היחיד. הנתבעת אינה מכחישה כי חתמה על מסמכים אחדים ושיקים, אולם לטענתה " השיקים היו מגיעים אליי הביתה. הייתי חותמת מראש. והוסבר לי שזה כדי להחזיר ללקוחות על עסקאות שנעשו. השיקים היו ריקים ללא שם לקוח וללא סכום." (עמ' 14 שו' 15 לפרוטוקול). ובסעיף 7 לתצהירה מוסיפה הנתבעת וטוענת: "רוני פרל לחץ עליי לחתום על שיקים ומסמכים כי הנני שומרת על המניות בנאמנות, והשפיע עליי ממש כפי שהשפיע על התובעים לחתום על העסקה עימו. יש לזכור כי באותה העת הייתי אשתו, כך שהייתי נתונה ללחצו ולמרותו, והייתה לו השפעה גדולה עליי. בנוסף, האמנתי כי חתימתי טכנית בלבד".

הנתבעת באה בטרוניות לתובעים, על כך שלא ביררו מי חתומה על השיקים, ולא יתכן כי התובעים יסתמכו על בטוחות שעל הנייר בלבד, ללא ביצוע בדיקת מצבה הכלכלי של החברה. נתבעת מסיימת וטוענת שלא פעלה כדי להונות אחרים, לא הייתה שותפה למעשיו של פרל, לא עזרה לו להתחמק מנושיו, לא פעלה למראית עין ולא עשתה עם פרל קנוניה. הנתבעת מציינת כי מצבה הכלכלי בכי רע, והיא הינה מיוצגת על ידי עו"ד מהלשכה לסיוע משפטי.

הכרעה

ביום 6/1/11 ניתן על ידי מותב זה פסק דין בפרשה דומה, ת"א 151111-09 חיים רון נ' ריאלטי ייזום פרוייקטים בע"מ [פורסם במאגרים]. באותה תביעה נתבעה הנתבעת באופן אישי, והתביעה כנגדה התקבלה, מהנימוקים שפורטו שם. אין לי אלא לחזור על קביעותיי כפי שהובאו בפס"ד רון, היות ומדובר במסכת עובדתית כמעט זהה וטענות משפטיות זהות. קובעת אני כי דין התביעה כנגד הנתבעת להתקבל, אם מכוח חוק החברות; אם בשל התנהגותה הרשלנית כמנהלת; אם בשל אחריותה מכוח השטרות עליה חתמה ; אפרט כל אחת מקביעותיי הנ"ל.

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט 1999 קובע כדלקמן: "6(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של חברה ;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

הנתבעת פירטה בעדותה את הסיבות אשר גרמו לרישומה כמנהלת החברה וכבעלת מניות בה: " ש: באיזשהו שלב הוא מבקש ממך לפתוח עבורו חברה? ת: כן. ש: לפתוח עבורו חשבון בנק, להרשם ברשם החברות, לחתום על מסמכים? ת: כן. מרוב אהבה, אני עושה את זה" (הדגשות שלי, עמ' 11 שו' 29-32) בעדותה מעידה הנתבעת כי לא שאלה את פרל מדוע אינו יכול לפתוח חברה לבד, ולא התייעצה עם איש (עמ' 12 שו' 4), למרות שידעה שפרל בקש ממנה, והיא נענתה לכך, להפעיל את עסקיו תחת הכיסוי של סטודיו לימור (עמ' 11 שו' 20). לא זו אף זו, במענה לשאלה האם הנתבעת משמשת כאשת הכספים של ריאלטי והשיבה: " רשמית כן, אבל אני לא הייתי בעסקים בכלל. אני לא בקטעים בכלל. השימוש היה בשם בלבד. כדברי המשטרה: קוף/ בובה" (הדגשות שלי, עמ' 12 שו' 10-11). ובהמשך: "השם שלי הוא לא אני, זה השם. השתמשו בלימור עינת כדי לקחת הלוואות, להחזיר..." (הדגשות שלי, עמ' 15 שו' 20).

סבורני שדי בהודאות הללו של הנתבעת כדי להצדיק הרמת מסך במקרה הנדון- מהודאות אלו עולה מפורשות שהנתבעת הייתה שותפה פעילה, במודע ובדעה צלולה, של שימוש לרעה במסך ההתאגדות. הנתבעת ידעה שמסך ההתאגדות האמור לחצוץ בין בעלי מניותיה האמיתיים של החברה לבין החברה אינו עונה במקרה הנדון על הגדרה זו, ולמעשה ידעה שללא הסכמתה יתכן ולא ניתן יהיה כלל לרשום את החברה. הנתבעת שיתפה פעולה עם פרל במטרה להערים על רשם החברות ו/או על נושים פוטנציאליים, שמא דיווח אמת לא יאפשר את הקמת החברה ולכן, לדידי, ייסוד הנתבעת 3 בחטא נולד. אם היה ממש באותו הסכם נאמנות, אזי יש הכרח על פי הדין להביא לידיעת רשם החברות את קיומו של הסכם הנאמנות, ובדרך זו להביאו לידיעת הציבור כפי שנקבע בסעיף 131(א) לחוק החברות התשנ"ט – 1999: "בעל מניה שהוא נאמן ידווח על כך לחברה, והחברה תרשום אותו במרשם בעלי המניות, תוך ציון נאמנותו, ויראו אותו לענין חוק זה כבעל מניה ". הסכם נאמנות "מוצפן" אינו שווה את הנייר עליו הוא כתוב (למעט אולי ביחסים הפנימיים בין הנאמן וכביכול לנהנה) ובכל מקרה הנאמן ממשיך להיות, מבחינת החוק "בעל מניה".

סבורני שכל מסקנה אחרת תכשיר את אותם רישומים פיקטיביים, רישומים אשר נועדו למעשה לאפשר לגורמים פסולים על פי דין להמשיך ולנהל עסקים – כידוע, על פי סעיף 42א (ג) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"מ – 1980 אסור לפושט רגל להקים חברה. רישום החברה על שם בן הזוג או כל גורם אחר נועד למעשה להתגבר על מכשול זה (או למצער להערים קשיים שהרי גם אחזקה עקיפה אסורה). היעלה על הדעת שבית משפט ייתן לכך יד? היעלה על הדעת ש"בשם האהבה" ניתן להכשיר מהלך פסול זה? לטעמי, יש להעביר מסר מפורש וברור - אין "רישום על הנייר" בלבד ; חוק החברות אינו מבחין בין מנהל ו/או בעל מניות "פיקטיבי" לבעל מניות ומנהל אמיתי ; מי שרשום ברשם החברות ככזה, מוטלות עליו כל החובות והזכויות על פי דין ; הרישום הינו פומבי והציבור מסתמך עליו, לא ניתן להקל ראש ברישום כזה. לכן, יש לדחות מכל וכל את טענות הנתבעת בדבר היותה "פרונט" בלבד, או בלשונה היא "קוף/בובה". עצם הסכמתה לשמש "קוף/בובה", עצם הרשאתה להשתמש בשם שלה, כ"שהשם שלה זה לא היא", מצדיקה את הרמת המסך; אלו בדיוק מעשי ההונאה והשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיקים חיוב אישי של בעלי המניות בחובות התאגיד.

ערה אני לכך שבתביעה שבפניי לא נכללה עילה מפורשת של הרמת מסך. עם זאת, על פי ההלכה, אם התשתית העובדתית נפרשה בפני בית המשפט, מוסמך הוא להעניק גם סעד שלא התבקש, וראו בעניין זה ע"א 253/84 ישראל ספיר נ' פנינה ספיר פ"ד מב(3), 14, בו נפסק כדלקמן: "האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד שלא נתבקש לתיתו. דומה שהתשובה העקרונית לשאלה זו הינה חיובית... ההלכות העולות במקובץ מפסקי הדין הנ"ל הינן, כי בית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתיתו אם כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בעניין אותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים". על עקרונות אלו חוזר כב' הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 311/83 אריה פינקלשטיין נ' ברנרד פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, שם נפסק, כדלקמן: "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים". במקרה שלפנינו התשתית העובדתית נפרשה בפניי בית המשפט, העדויות של הנתבעת עצמה מצדיקות כאמור הרמת מסך ולכן אין מניעה מלהעניק סעד זה, גם אם לא התבקש במפורש. בנוסף ולחלופין, קיימות עילות נוספות שנטענו במפורש בכתב התביעה מכוחן ניתן לחייב את הנתבעת, עליהן אעמוד להלן.